"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים".
מצאתי את המשפט הזה בחנות ספרים על כריכתו האחורית של איזה ספר שלא קראתי, ואני, לא נותר לי אלא להסכים: בכל זאת, סקס חוויתי, ואילו אהבה - כנראה שלא. באהבה מסתבר אני לא מבין דבר. ככל שעוברות השנים אני מבין שהיא חמקה ממני, חושב עליה כעל ארץ אסורה, כזו שמנופפת לי משירים, מוסרת ד"ש מספרים, מסרטים, מזוגות חבוקים שאני רואה ברחוב ועושים לי קוועטש בנשמה, היא קורצת לי כאילו מיקום מקביל, מסמנת לי את הארץ המובטחת, טריטוריה שלא באמת דרכתי בה וכנראה גם לא אדרוך.
דנטה כתב שהאהבה מניעה את הכוכבים. פתאום אני מהרהר שאולי לדבריו של דנטה התייחס ביאליק כשכתב את הבית הרביעי מכמיר הלב של "הכניסיני": "הכוכבים רימו אותי..." אני לגמרי איתו, עם ביאליק - כולם מדברים על אהבה, לכאורה היא נמצאת בכל מקום, "אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?"
והסקס - יש לו יכולת לטייח סדקים, לסתום חורים, גם אם לזמן קצר, הסקס יכול לדלג מעל מהמורות, אולי להעלים אותן לזמן מה. ואני תוהה ביני לבין עצמי: כמה עמוקים הסדקים בינינו? כמה רחבים הם?
ומה אם היינו שוכבים פתאום? היינו מטייחים אותם? כבר חצי שנה שלא שכבנו...
ומה אחר כך?
הרי היא לעולם לא תוכל לתת לי את מה שאני זקוק לו באמת.
;){kind=link}