יש לי סיכוי להינצל

ויש פעמים שאני מציץ עם הראש אל מחוץ לשמיכת הפוך של הרחמים העצמיים בה אני מכורבל. ברגעים ההם אני מעז לחשוב על אפשרויות ההיחלצות מהבור העמוק-עמוק הזה. מנסה לדמיין מה יהיה חבל ההצלה שלי, הרי לא אוכל לטפס מהבור בכוחות עצמי מחד, ואין סיכוי שמישהי תראה ותמשה אותי משם מאידך.

ובפנטזיית ההיחלצות החביבה עלי היא תגיד שהיא מצטערת, באמת, אבל הבינה שהיא מעדיפה נשים, שכנראה זה תמיד היה כך, וכעת ההכרה הגיעה לכדי הבשלה. אז יהיה שקט, ורק רחש התאחות האיברים יישמע, ואני אוכל אט אט להזדקף, והקליפה שלי תהפוך סוף סוף לגוף, ואוכל לראות את עצמי: גבר שחצה את הארבעים.

כמה מוזר היה לכתוב את המשפט האחרון: לכנות את עצמי "גבר". אף פעם לא הרגשתי גברי. האגו הגברי שלי חבול. ואיך אפשר שלא אם בכל פעם שחיבקתי, אם בכל פעם שהושטתי יד, אם בכל פעם שנמשכתי נכוויתי מהקור? האגו הגברי ודימוי הגוף ניזונים ממשוב שמתקבל מבת הזוג. וכששנים אני כמצורע - האגו קיבל מכות, קוצץ עוד ועוד עד שהפך לאגו-גברי-בונסאי. וזה לא משנה אם בתוך תוכי אני יודע שיש לי אוקיאנוס להציע. הידיעה הזו לא משנה את גודלו של האגו כלל. הוא פשוט לא ניזון מידיעה. הוא זקוק לתחושות כדי לגדול.

בשורה כזו, כמו שהיא לסבית, תוכל לשקם אותו, כי אז כל רגעי הדחייה שחשתי לאורך השנים, כל הקור האסקימואי הזה יקבלו משמעות וסיבה שאינן תלויות בי. איזו הקלה זו תהיה.

אחחח… איזה שטויות.

איזה שטויות אני כותב כאן.

מתבזה, פאתטי… היא הרי מאסה בי וזהו. אין כלום מאחורי זה. לא יותר מזה. ככה - הכי כואב שאפשר.

והצורך הפתאומי הזה לצעוק את זה כאן חדש לי לגמרי ולא ברור לי כלל איך הגעתי למרחב הזה. חשוף כל כך, כמו החלומות האלה שאני הולך ערום ברחוב. ומילא את עצמי, אבל פתאום אני נמלא בושה שאני חושף בעצם גם אותה.