25/12/2017
לפני כמה חודשים יצא לי ללוות מישהו למיון באמצע הלילה.
איכילוב, ופתאום פגישה לילית עם מישהי מפעם-פעם: בת ארבעים שרק נעשתה יפה יותר.
מחליפים חיוכים אמתיים.
יש לה קמטים כאלה של אשה אמתית מסביב לעיניים שאני אוהב.
מה אמרנו בדקה-שתיים האלה? לא יכולנו להאריך במלים, אבל העיניים שלה, גם אם היו אדומות מבכי - האירו אלי.
יד נגעה בזרוע, ונזכרתי איך הציעה לי את גופה לפני שנות אלף, ואיך שלא לקחתי. הייתי אז חייל והיא, שנפרדה מהחבר שלי מס' שבועות לפני כן, מצאה אצלי הבנה, הקשבה. באותו ערב בחדר שלי היא רמזה לי בשפת הגוף שלה לבוא ולקחת, ואני, שלא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הראשון קפאתי, ועשיתי את עצמי כאילו לא מבין, בדיוק כמו ההוא מהשיר של מאיר אריאל שכה כבדות ידיו.
ומאז הפגישה ההיא, אני נזכר בה לפעמים. בה, ובדרכים של פרוסט, ומהרהר ביני לביני האם גם היא הייתה מפסיקה לאהוב אותי כל כך מהר.
;){kind=link}