סידורי שינה

01/01/2018

יש שתי ספות בסלון. היא שוכבת על אחת מהן, מכוסה בפוך שלה.

כשאני מחליף לכולם מצעים - אני מחליף גם לה.

לפעמים כשהיא ישנה אני מסתכל עליה, תוהה האם היא מרגישה את נוכחותי וממשיכה להעמיד פני ישנה.

בבוקר, לרוב השמיכה שלה נשארת בסלון.

לפעמים מסדרים את הבית. כשזה קורה - מעבירים את השמיכה שלה לחדר השינה. לקראת ערב היא מעבירה אותה חזרה.

כמו שחזור של פשע.

"מעשה השמיכה" אני קורא לזה.

ולפעמים היא כל כך אטומה שהיא מבקשת שאביא לה את השמיכה, כלומר - נו, היא כבר שוכבת וגמורה, ואני ממילא בדרך ועדיין מסתובב על הרגליים… אמרתי לה שזה בשבילי כמו וידוא הריגה. לא ענתה.

וכבר קרה בחודשים הארוכים האלה שהילדים מזמינים חברים לישון. מתוקים שלי. אני מארח מכל הלב, מכין ארוחות ערב, קשוב לצורכיהם, מארגן שורת מזרנים בסלון.

אלה הלילות שהיא חוזרת לחדר השינה.

בסוף היום אני נשכב לצדה. כל אחד עם שמיכה משלו.

מתאווה לגופה, אך רווי כוויות. הדבר האחרון בעולם שאני רוצה זה לגעת בה.

ואחרי שאני נרדם משהו קורה לי, אני לא יודע איך ומה להסביר. כאילו שלגוף יש צורך, כאילו שהלב מחפש מזור, אני כנראה נצמד אליה. אין כאן רעב לסקס, יש כאן צורך במגע פשוט. אני נמצא  במן הכרה כזו של בין ערות לשינה. והידיים, כאילו יש להן חיים משל עצמן. כשזה קורה, היא הודפת אותי, נוהמת צקצוק, ואני מתעורר בבהלה. מכווץ כולי ושונא את עצמי שהגוף או הנשמה או ה"אני" ככה לא מצליחים להתאפק. ולפעמים כשהיא הודפת אותי - אני רק משנה תנוחה ונרדם חזרה. נזכר בזה רק בבוקר ומתנחם שבלילה הבא היא כבר תחזור לסלון והבדידות תהא נוחה יותר.