ניסיון וכישלון

20/06/2018

אני לא יכול לשנות אותה.

מי בכלל רוצה לשנות אותה?

יש לי מנדט רק על עצמי - אחראי רק למה שאני מרגיש, למה שאני חושב, לאיך שאני מתנהג. ובחזית הזו אני מאכזב את עצמי.

הייתי רוצה שהכאב שלי לא ישפיע על האופן בו אני מתנהל מולה. הלוואי שהייתי מסוגל לאפס אותו, לקרקע, למסגר - שלא ידלוף ממני אליה, שלא יצבע את מי שאני בנוכחותה.

פעם חשבתי שניתן יהיה לבנות איגלו במרחב הקרח שלנו.

איגלו בתחת שלי.

הייתי רוצה להיות מסוגל לומר לה "בוקר טוב".

הייתי רוצה להיות מסוגל להיכנס הביתה, להרים סנטר, להישיר מבט ולומר לה "הי".

במקום זה אני נושם עמוק לפני הלחיצה על ידית הדלת. לא יוצר קשר עין. רושף קדרות. לא פונה אליה בכלל שלא לצורך.

הייתי רוצה להיות מסוגל להתעניין ביומיום שלה.

הוא באמת מעניין אותי, היומיום הזה שלה, אבל המלים שלי שתוקות.

ופעם היא התחילה לשתף במשהו, ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, אבל קטעתי אותה ואמרתי אוטומטית - "אל תספרי לי יותר דברים כאלה".

והיא אמרה "טוב".

אמרה את זה בניגון מתפלא ומסתייג, כזה שעושה צעד אחורה.

ואני מודע לניכור הזה שנודף ממני, הוא תגובה ישירה להפניית העורף שלה כלפיי.

אבל ההבנה של תולדותיו לא עוזרת לי להכיל אותו, ואני מתבייש בו.

הוא מאכזב אותי הניכור הזה שיוצא ממני.

הרי הוא זר לי.

הוא זר למהות שלי.

הוא חדש לי.

לא נוח לי איתו.

זרה לי הלאקוניות ששפתיי דוברות פתאום.

זרות לי השתיקות.

ואני מרגיש כמי שנקלע לניסיון שהקוסמוס סידר לו ונכשל בו.

שהאופן בו אני מגיב אליה הוא הכישלון הגדול שלי.

והוא מצטרף לרשימת כשלונות. והרשימה הזו היא כמו שרשרת פחיות ריקות הקשורה לרגליי שמקרקשת עם כל צעד שלי בעולם. איזה סאונד מחורבן זה עושה לי בנשמה.

אני יודע, אין סיבה רציונלית לזקוף חלק מהכשלונות ההם לחובתי, אך הידיעה הזו לא מעמעמת את תחושת הכישלון הצורבת שאני חש כל רגע בחיי.

והניסיון הזה -

זו היתה הזדמנות לגדול, להתעלות.

ואני מאוכזב מעצמי שאני לא יכול למצב הזה.

מאוכזב מעצמי שאני קטן כזה,

מאוכזב מעצמי שאני לא יכול לשמור על צלם האדם שבי.

וברור שזה טבעי מה שיוצא ממני, אבל הייתי רוצה להצליח לחרוג מהטבעי ומהנורמלי,

הייתי רוצה לעמוד בניסיון הזה ולהגיב אחרת. לא כקדוש מעונה, אלא כאדם.

כמה שאני מגדיר אדם.

הייתי צריך...

ראוי היה אחרת.