היועצת בבית הספר היסודי רצתה שאהיה משהו,
היא שלחה אותי למבחנים ואחר כך סדרה לי מלגה של שחורים לחוגי העשרה באוניברסיטה.
גם בצבא רצו שאהיה משהו. השקיעו בי הרבה,
אבל אכזבתי את כולם.
אחרי שנפלתי חזק עשו לי מבחן כְּשִירות.
רצו לדעת שאני עומד על הרגליים.
מיליון שאלות נשאלתי. באחת מהן ביקשו שאסמן מתוך ארבע אפשרויות מקצוע שהייתי שמח לעסוק בו.
בחרתי ב"שומר יערות". נדמה לי שבאותה התקופה גם קראתי את "מול היערות" וזה השפיע.
איכשהו בסוף השאלון נמצאתי כשיר.
היום, עשרים שנה אחרי המבחן ההוא הייתי מסמן את אותה התשובה.
אולי גם "רועה-צאן", אם היתה אפשרות כזאת - להיות לבד, רחוק מכולם ובמרחבים.
יכולתי להיות אב מנזר, Father Mckenzie, מרצה, ראש ישיבה, ראש מכינה, ראש לשועלים, אבל נמנעתי מכל אלה.
כולם אומרים לי שאני לא במקום הנכון מבחינה מקצועית.
שאני בזבוז, שאני מבוזבז, שאני לא ממומש, שאני חוטא לעצמי, שאני חוטא לסביבה.
האיש מהבוקר - ממש כעס אפילו. בחביבות אמנם אבל חשתי בכעס.
וזה נכון, כל מה שאומרים נכון,
אבל לא מעניין אותי להיות ממומש מבחינה מקצועית.
גם רוויתי מחיאות כפיים בארבעים-שנות בכמות כזו שתספיק לתחזק אגו עבור חיים שלמים.
הייתי שמח לכסף - זה כן, אבל כל השאר - לא.
לא מחפש בעבודה עניין, סיפוק וצמיחה. הם לא חסרים לי. לא שם.
לא רוצה להיות משהו.
אני רק רציתי מישהי להיות איתה.
מישהי לצייר לה על גב חשוף אדוות של אינסוף.
לא היו לי שאיפות אחרות.
לא היה צ'ק ליסט.
רק לאהוב.
כל השאר היה תפל.
;){kind=link}